הנתיב המהיר בע"מ נ' קדם - פסקדין

פסק דין

בקשת רשות ערעור על פסק דינה של ועדת הערר (להלן: "הועדה") לפי חוק נתיבים מהירים, התש"ס – 2000 (להלן: "חוק הנתיבים"), מיום 13.6.2013 בערר מס' 105/3012. בפסק דינה החליטה הוועדה לקבל את ערר המשיב במלואו, ולחייב את המבקשת להשיב לו את מלוא סכום האגרה בסך 11 ₪ שגבתה ממנו בגין השימוש שהמשיב עשה בכביש האגרה שבניהולה (להלן: "פסה"ד").

רקע עובדתי

המשיב נסע בכביש מס' 1 מירושלים לת"א. כשהגיע לכניסה לנתיב המהיר ראה בשילוט של המבקשת כי בכביש מס' 1 יש באותו רגע "עומס". לפיכך בחר המשיב, לטענתו, לנסוע בנתיב המהיר, שהינו כביש אגרה. לאחר כניסתו לנתיב, גילה המשיב לגרסתו כי "אין כל פקק" (ראה: ערר המשיב בפני הוועדה, נספח 2 לבר"ע). בעקבות זאת הגיש המשיב ערר כנגד חיובו באגרה.

וועדת הערר קיבלה את הערר במלואו, וחייבה את המבקשת בהשבת מלוא האגרה בסך 11 ₪, לידי המשיב. כמו כן, חייבה הוועדה את המבקשת בתשלום הוצאות לידי המשיב בסך כולל של 300 ₪.

לפיכך הגישה המבקשת את הבר"ע דנן, בה עתרה לביטול פסה"ד של הועדה.

עיקרי טענות הצדדים

המבקשת טענה כי המכשור האוטומטי שמזין את השלטים אושר ע"י הרשויות, וכי לפי הדין למבקשת אין שיקול דעת בחיובי התשלומים שנעשו כדין. עוד טענה כי המשיב לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו להביא ראיות לטענתו כי באותה העת לא היה עומס בכביש מס' 1. המבקשת ציינה כי הוועדה פעלה בניגוד לדין, בצורה בלתי מאוזנת ובלתי סבירה, כשהעבירה את נטל הראיה אל המבקשת. עוד טענה כי בשלב הסיכומים, הוועדה שינתה את החזית באמצעות שאלה שהציגה למשיב בעת סיכומיו לפניה. בכך הוועדה הכשירה שלא כדין, לשיטת המבקשת, טיעון שלא הועלה על ידו קודם לכן, וזאת בשלב הסיכומים, מבלי שהגדירה את תשובתו כגביית עדות ומבלי שהזהירה את העד כדין. הטיעון החדש שהוכשר, לטענת המבקשת, היה "כי במהלך נסיעתו של העורר הוא לא הבחין בכל עומס בפועל על גבי כביש 1" (סע' 5 לפסה"ד בערכאה קמא). עוד טענה המבקשת כי המשיב לא צירף תצהיר לערר בערכאה קמא.

המשיב טען כי הוועדה פעלה כדין. הוועדה קבעה כממצא עובדתי כי גרסתו העובדתית של המשיב נכונה, דהיינו שבאותה העת לא היה פקק בכביש מס' 1. המשיב טען כי לפי הדין לא הייתה עליו חובה לצרף תצהיר לערר שהגיש, וכי הוא העיד לפני הערכאה קמא בשבועה והוזהר כדין בפתח עדותו. עדותו היא הראיה שהוועדה סמכה עליה, ואילו המבקשת בחרה שלא לחקור אותו בחקירה נגדית, כך שאפילו לא ניסתה לערער את גרסתו.

עוד טען כי לא היה באפשרותו להוכיח בראיות אובייקטיביות יסודות שליליים, כלומר שבאותה העת לא היה כל פקק בכביש מס' 1, מאחר שמידע זה מצוי בידיה של המבקשת, אשר מפעילה במקום את אמצעיה הטכנולוגיים. לעומת זאת המבקשת מצידה לא הביאה את הראיות המצויות ברשותה, להוכיח כי היה עומס באותה העת בכביש מס' 1. וגם תצהירה ועדותה היו לאקוניים וחסרים.

דיון

ראשית יובהר, כי חוק הנתיבים קובע בסעיף 4ח(ג) שההוראות לפי חוק בתי דין מינהליים התשנ"ב-1992 (להלן: "חוק בי"ד מנהליים") יחולו על וועדת הערר בשינויים המחוייבים.

אינני מקבלת את טענת המבקשת כי הוועדה הכשירה שלא כדין, וזאת בשלב סיכומי המשיב, טענה שלא נטענה קודם לכן, אלא הועלתה ע"י המשיב רק בשלב הסיכומים, ורק במענה לשאלת הועדה. המדובר בטענה כי המשיב הבחין לאחר שנכנס לנתיב המהיר כי אין בכביש מס' 1 כל פקק.

עיון בחומר מלמד כי המשיב ציין בעדותו שהוא חוזר על מה שטען בכתב הערר שהגיש, ואין לו מה להוסיף, וב"כ המבקשת וויתרה על חקירתו הנגדית. בסע' 4 לכתב הערר (נספח 2 לבר"ע) ציין המשיב מפורשות כי :

"בעודו נוסע בנתיב המהיר הבחין כי אין כל פקק תנועה, וכי בחירתו לעבור דרך הנתיב המהיר הייתה לשווא"

המבקשת עצמה הבינה היטב טענה זו, כעולה מסע' 3 לתשובת המבקשת לערר (נספח 3 לבר"ע):

"עוד טוען העורר כי בעודו נוסע בנתיב המהיר, הבחין כי אין כל עומס תנועה בכביש מספר 1".

חזית המחלוקת נוצרת בהתאם לאמור בכתבי הטענות הראשיים בהליך, וכפי שצוטט לעיל, שני הצדדים הזכירו בכתבי טענותיהם בערכאה קמא כי לגרסת המשיב, הוא הבחין לאחר כניסתו לנתיב המהיר, שאין כל עומס בכביש מס' 1, ולכן נוכח לדעת שהוא הוטעה ע"י השילוט.

המבקשת לא הצביעה על הוראה חוקית המחייבת צירוף תצהיר בעררים מסוג זה. בהעדר הוראה מפורשת בחוק שמחייבת לצרף תצהיר, העורר לא יכול היה לדעת שעליו לצרף תצהיר כבר בשלב זה. חוק בתי דין מינהליים ותקנות בתי הדין מנהליים, (סדרי דין) התשנ"ב – 1992 (להלן: "התקנות") אינם מחייבים צירוף תצהיר לערר.

לא זו אף זו, סע' 19 לתקנות, שכותרתו "טענות בכתב", קובע: